פסק-דין בתיק ו"ע 19596-11-10

השופט ג' הימן :

1.         שני עררים אלה - של אחיות ילידות העיר טריפולי שבלוב - נשמעו יחד. לסופו של דיון, דעתי היא כי יש מקום להיעתר לעררה של הגב' חלפון, אך לדחות את זה של הגב' לביא. להלן נימוקי.

2.         את תביעותיהן להכרה על-פי החוק תמכו העוררות בהצהרות, שנרשמו מפיהן בשנת 2000. באותן הצהרות הן תיארו בפירוט את החיים בצל מוראותיהם של המלחמה והכיבוש הצבאי בלוב. הן סיפרו על הפגזות חוזרות ונשנות, על ירי נגד מטוסים שעורר בהלה, על מגורים בצפיפות ובתנאים ירודים, על מחלות, רעב ומחסור. תיאורים אלה קשים הם ונוגעים ללב. למקראם נהיר היטב כי סבל רב ודחק היו מנת חלקן באותן שנים רעות. למרבה הצער, בכך אין כדי להביאן בגדריו של חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, שענינו בפגיעה עקב רדיפת היהודים בידי הגרמנים או בהשפעתם.

3.         העוררות ביקשו, אפוא, כי נתייחס לשני אירועים, שלטענתן ראוי כי יקנו להן הכרה לפי החוק. על האירוע האחד כתבה בהצהרתה הגב' לביא. לפי התיאור באותה הצהרה, לאחר בריחתה של המשפחה מטריפולי לזוארה וקודם שהגיעה לעמרוס, ניגשה באחד הימים אחותה, הגב' חלפון, לבאר של מים, שם נקלע על דרכה חייל גרמני וביקש להשליכה אל תוך הבאר. היא נמלטה אמנם מידיו, אך חרדה עזה אחזה בה עד כי חלתה במחלת הצהבת.

דא עקא, שאירוע זה אינו נזכר ולו בזעיר בהצהרתה של הגב' חלפון. רק בעדותה בפני הוועדה סיפרה עוררת זו על ש"גרמני אחד רצה לזרוק אותי לבאר בעמרוס" (פרוטוקול מיום 3.8.11, בעמ' 2, ש' 6. ההדגשה הוספה). כשנשאלה הגב' חלפון מדוע לא הזכירה את האירוע קודם לכן, היא השיבה "הייתי מתביישת. שכחתי" ( שם, בש' 28). בדיון תיארה גם הגב' לביא את האירוע, שלדבריה נחקק בזיכרונה היטב. לדבריה, היא בטוחה כי הוא התרחש בבית המשפחה בטריפולי:

"ש. האירוע של הבאר, את בטוחה איפה זה היה?

ת. בטריפולי. יש לנו באר והם עלינו מעל הבית שלנו... אני זוכרת את הבאר. אני זוכרת גם את הגג של החומה של הגרמנים. הם היו מעל הבית שלנו..." (עמ' 4, ש' 4-2).

ובהמשך:

"הבאר הייתה בתוך הבית שלנו. הגרמנים היו נכנסים הביתה, הם היו מעל הבית שלנו... זה היה ב[שעות ה]יום" (עמ' 4, ש' 29-27).

חרף אי דיוקים וסתירות שנתגלעו, כפי שניתן כבר לראות, בין התיאורים השונים של אירוע זה, איני סבור כי על הוועדה לקבוע שהוא לא התרחש. גילן הצעיר של העוררות, חלוף השנים, ומוראות המלחמה המתערבבים זה בזה דרך טבע, יכול שיסבירו את ההבדלים. גם לכבישתו של הסיפור בידי מי שהייתה נושא לו אפשר שתימצא תשובה והיא טמונה, כך ניתן לשער, באופייה של העוררת הגב' חלפון ובהלך רוחה בעת שנרשמה מפיה ההצהרה. לסוגיית מיקומה של הבאר - אם בסמוך לבית או בתוכו - אינני רואה לייחס חשיבות יתרה, מאחר שסביר בעיני כי בביטוי "בית" התייחסו העוררות לכל הנכלל במתחם שבו היה ממוקם, לרבות לחצר פנימית וכיוצא באלה מקומות ובהם תיתכן חפירתה של באר מים.

וגם אם העידה האחות על ששמעה ולא ראתה בעיניה, הרי שלהשקפתי אין זו מה שמכונה "עדות מפי השמועה". די בראיה לעצם שמיעתם של הדברים כדי לחזק את דבריה של הגב' חלפון בעדותה כי הם התרחשו.

4.         ספק, אמנם, אם הוכח קשר בין המעשה לבין היותה של הגב' חלפון יהודיה. ענין זה עלה מעדותה של גב' לביא, אשר בתשובה לשאלת הוועדה בדבר הרקע לאירוע השיבה: "הגרמנים רצו לזרוק אותה, הייתה ילדה יפה ובלונדינית. ראו אותה ורצו לזרוק אותה" (עמ' 5, ש' 5-4). בא-כוחן של העוררות ניסה עוד לברר עם מרשתו זו, כלום נבעה ההתנכלות מידיעתם של הגרמנים על מוצאה היהודי של אחותה, אך העוררת לא שינתה מתשובתה: "אני לא יודעת מה הם ידעו. אני יודעת שהיינו בטריפולי והם באו לטריפולי" (שם, בש' 9-8). ואכן, נדמה כי אירוע מעין זה עלול להיות מנת חלקה של כל אוכלוסיה בשטח כבוש בידי חיילים. עם זאת, לאור המגמה הרווחת בהכרעותיה של הוועדה, להכיר בנרדפות על רקעם של אירועי אלימות אשר חוו יהודים מידי הגרמנים בלי לרדת לעומקו של הרקע להם, סבורני כי ראוי לעשות כן גם בענינה של העוררת הגב' חלפון.

5.         ברם, בכך אין כדי לסייע בידיה של העוררת האחרת, הגב' לביא, אשר לא חוותה את האירוע על בשרה. בעדותה היא הודתה כי אותה תקרית לא התרחשה לנגד עיניה, וכי היא נחשפה לה רק לאחר מעשה, מפיהן של האחות ושל האם:

"אני זוכרת את האירוע הזה. אחותי בכתה ורעדה שהגרמנים רצו לזרוק אותה לבאר. ראיתי את אחותי באה לבכות ואמא סיפרה לי שרצו להכניס אותה לבאר... אני זוכרת שהיא באה לאמא שלי כולה בוכה ורועדת. אני לא ראיתי את הגרמני. ראיתי אותה בוכה 'אמא אמא רצו לזרוק אותי לבאר'" (עמ' 3, ש' 24-23; עמ' 4, 29-28).

האירוע אמנם נחרת בזיכרונה של האחות, ואולם אין הוא מקים לה עצמה עילה להכרה על-פי החוק. אף לא הוכח, כי התרחשותו הניעה את המשפחה לברוח מפחד הגרמנים, והלא הן הגב' חלפון והן הגב' לביא בהצהרתה, העידו כי הוא התרחש לאחר הבריחה מן הבית.

6.         אירוע שני, ובו מבקשת להאחז גם גב' לביא, תואר לראשונה בידי העוררות בעדויותיהן בפני הוועדה. במהלכו, סופר, הסתירה האם את אחותה הבוגרת של העוררות, לנגד עיניהן, במחצלת, מפני חיילים שפרצו לבתים בתורם אחר נשים לצורכי סיפוק מיני. אף לא אחת מהעוררות ראתה מקום לציין אירוע זה בהצהרותיהן אשר נלוו לתביעות שהוגשו. די בכך לדחיית גרסתן באשר לו, ולכך מיתוספת העובדה כי אותה אחות, שחיה ומתגוררת בישראל, לא הובאה להעיד על מה שכנטען אירע לה. 

7.         לפיכך, לו נשמעה דעתי, היינו מקבלים את עררה של הגב' חלפון ודוחים את זה של הגב' לביא.

השופט גיא הימן - יו"ר

עו"ד ד' יערי ועו"ד א' עפרון :